כשהתחלתי ללמוד בבית הספר היסודי הכל היה טוב. לצערי הוא נסגר והייתי צריכה להתחיל את כיתה ב' במקום אחר. בגלל שרק אמא שלי מגדלת אותי ואני לא בקשר עם אבא שלי, הכיתה החדשה החליטו לעשות עליי חרם והם התייחסו אליי ממש לא יפה. פעם אחת הבנות בכיתה החליטו לחנוק אותי, בת אחת הפילה אותי על החול וקראה לשאר הבנות שיבואו לתפוס אותי. הן קשרו לי את הידיים, התיישבו עליי וחנקו אותי. בגלל שאני אסמטית, היה לי עוד יותר קשה לנשום. לקחו אותי באמבולנס לבית חולים, שם פגשתי את אמא שלי וסיפרתי לה הכל.

היא החליטה להעביר אותי בית ספר, אבל גם בבית הספר החדש זה המשיך ונעשה יותר גרוע - הילדים החליטו לא לשתף אותי במשחקים, לא לשבת לידי, לצעוק בכל בית הספר דברים עליי, להרביץ לי, ואני לא הייתי מחזירה כי אני לא ילדה שמסוגלת להרביץ ולקלל.

בהפסקות הייתי יושבת עם ילדים שהם לא משכבת הגיל שלי, מדברת בפלאפון עם המשפחה שלי ועם חברות אחרות. הייתי לפעמים יושבת עם המורות בחדר מורים ואוכלת את הארוחות שלי שם. אף אחת מהמורות לא טיפלה במצב כמו שצריך למרות שהם ידעו שאני גדלה בלי אבא.

פעם אחת המנהלת שאלה לפני כל הכיתה למה אין חתימת אב על טופס שלי, המחנכת אמרה לה שאני גדלה בלי אבא וזה גרר שלל תגובות מייבשות מול כל הכיתה.

בסוף כיתה ו', עברתי לתיכון חדש ושם היה לי הכי טוב בעולם, לא צחקו עליי ולא השפילו אותי ואפילו להיפך, הכיתה ממש תמכה בי וחיזקה אותי. אני אוהבת מאוד את החברות שלי מהתיכון. השנה אנחנו מסיימות כיתה י''ב וזה קצת עצוב לעזוב, אנחנו כבר שש שנים ביחד וזה לא מובן מאליו שהיה לנו כל כך טוב. במשך החיים שלי ראיתי את אבא שלי רק ארבע פעמים, הפסקנו להיות בקשר כשהייתי בת שלוש עשרה וחצי ואז נכנסתי לדיכרון למשך חצי שנה ורק בזכות המורה היקר שלי יצאתי מזה.

בגיל 14 סבתא שלי שהייתה האדם הכי קרוב אליי נפטרה ושוב נכנסתי לדיכאון, הפעם אפילו יותר קשה מהפעם הקודמת, אבל המורה שלי נלחם עליי, הוא לקח אותי לשיחות כדי להוציא אותי מזה והצליח.

המורה הזה לימד אותנו גם בכיתה ז' וגם בכיתה ט' ומאז המשכנו להיות בקשר. הוא הפך להיות בשבילי דמות אב, הוא עוזר לי ותומך בי, יש לו אוזן קשבת ואני אוהבת את אשתו ואת הילדים שלו. עכשיו אנחנו מסיימים כיתה י''ב ואני רוצה לתת לו כמה מתנות כאות תודה, יש לכם רעיונות?


לוגו רקע שקוף אחים גדולים-42.png