אני רוצה לספר סיפור על הילדות שלי, מנקודת מבט קצת אחרת. הייתי ילד עם בעיות קשב וריכוז. ביסודי הייתי ילד די בעייתי - הייתי הולך מכות כל הזמן, רב ריבים עם כל העולם ומקבל אין סוף השעיות. הייתי ילד מתוסכל שלא מבין איך הגעתי למצבים האלו פעם אחר פעם. למד איתי ביסודי ילד בשם טל (שם בדוי), הוא היה בעל משקל עודף, בעל בעיית דיבור קלה והוא היה די שונה משאר התלמידים. אני וטל לא הסתדרנו כבר מכיתה ב' בגלל שהוא גרם לי להיפצע בטעות. מאותו היום, לא הפסקנו לריב. הייתי ממש יורד עליו - על המשקל ועל כל הנקודות הרגישות שלו, וכל זה כדי לגרום לו להתפרץ ולהתעצבן, כדי שכולם יחשבו שהוא לא בסדר. וכך היה... גרמתי לכל הכיתה ללכת נגדו. היו מתעללים בו (מילולית ונפשית - כי ברמה הפיזית הוא היה יותר חזק מכולנו ביחד) בכל יום מחדש. פשוט גרמתי לו ל-7 שנים של סבל.

השנים עברו, התבגרנו והגענו לחטיבה. טל עבר לחטיבה אחרת וגם שם הוא חווה התעללות רצינית. אני אובחנתי עם בעיות קשב וריכוז והתחלתי לקחת כדורים שעזרו לי, ככה השתנתה נקודת המבט שלי על החיים - התבגרתי ולמדתי מהם הערכים הנכונים. טל התחיל להתאמן ופיתח את הגוף שלו והיום הוא דיי בודי-בילדר. עד היום, בכל פעם שאני נתקל בו אני ישר נזכר בכל מה שהוא עבר בגללי, אני מרגיש את הכאב שלו למרות שאנחנו ביחסים מיודדים. לעולם לא אשכח את הסבל שהוא עבר בילדות שלו בגללי, כל חתך שהלב שלו חווה חוזר אליי בכל פעם מחדש וגורם ללב שלי להתכווץ מעצב.

יש לי משהו להגיד לכל מי שאיי פעם התנהג בצורה מבזה כלפי ילדים אחרים, הדבר הזה ירדוף אתכם כל החיים. אלו דברים שלא שוכחים, אי אפשר לשכוח את הכאב שגרמתם לאחרים. שום דבר לא מצדיק התנהגות כזו. מנסיוני, לא תמיד מצליחים לתקן את הזכרונות הללו. לא משנה מה עושים ולא משנה כמה מנסים לעשות מעשים טובים ולהשתנות.

היום, הדבר שהכי מכעיס אותי הוא פגיעה בחסרי ישע. בכל יום מחדש אני מרגיש צורך לפצות על הילדות שלי ולכן אני מתנדב בבתי ספר ומרצה לתלמידים על ערכים חברתיים כמו קבלת האחר וגם מנסה להילחם בהבדלי המעמדות בבתי הספר (מקובלים-חנונים).


לוגו רקע שקוף אחים גדולים-42.png