עליתי לכיתה א' והכל היה טוב ויפה, עד שהכיתה שלי התחלקה לקבוצות. היו שלוש קבוצות: המקובלים, החנונים והקבוצה שלי. המקובלים עשו חרם על ילדה שלא באה להם בטוב, כמובן שהייתי איתה כי לא היה לי נעים ממנה. אחרי זה כל הכיתה שנאה אותי. עשו עליי חרם במשך חודשיים, שנאו אותי בלי סיבה. בכיתה ג' הכל השתנה. התחלתי להרכיב משקפיים (לא כי אני רוצה, כי אני צריכה) והתחילו לצחוק עליי. הייתה חברה אחרת שהייתה איתי בכל אותה תקופה. כשהיא הייתה בבית ספר לא קרה לי הרבה כי היא הגנה עליי, כשהיא עזבה שוב עשו עליי חרם, שלחו לי סרטונים פוגעים וקיללו אותי. הייתי באה לכיתה והיו שואלים אותי למה באתי, בהסעות דיברו עליי וקיללו אותי ואת אמא שלי. הגעתי הביתה בוכה כל יום והחברות הטובות שלי שנאו אותי. עדיין נשארתי חברה שלהן כי לא היו לי חברות אחרות ולא רציתי להיות לבד. בכיתה הן עושות עבודות בלעדיי ואני צריכה להתחנן כדי לקחת חלק. החלטתי לפתוח עמוד אינסטגרם שסיפרתי בו על מה שעבר עליי ובאחד הפוסטים כתבתי על כך שניסיתי להתאבד. קיבלתי עליו תגובות שאני ילדת צומי ושאני ממציאה הכל בשביל עוקבים ולייקים.. התחיל ריב, רק כי רציתי לספר מה אני מרגישה. עם הזמן התרחקתי מהחבורה ההיא והיום אני עם קבוצה אחרת, זה עדיין לא הפסיק לגמרי אבל לפחות אני לא עם אנשים שעושים לי רע.


לוגו רקע שקוף אחים גדולים-42.png