הסיפור שלי מתחיל בכיתה ד'. הייתי ילדה מאוד מקובלת, כל הבנים היו ידידים שלי וכל הבנות היו חברות שלי. בגלל שהייתי ילדה קטנה לא שמתי לב שהבנות היו שפוטות שלי. יום אחד זו שהייתה החברה הכי טובה שלי מגיל שנה התחילה להפיץ עליי שקרים. היא אמרה שאני המלשנית של המורה וזה גרם לכולם לשנוא אותי, אף אחד לא הסכים לדבר איתי. קראו לי שמנה, דוחה, מגעילה, ואני פשוט הקשבתי להם. נתתי למוח שלי לחשוב שזה מה שאני. הייתי עומדת מול המראה ושוברת אותה מהפחד שאראה את הפרה הזו שכולם מדברים עליה. לא רציתי לראות את המפלצת הזו שכולם שונאים אותה. בהתחלה שיתפתי את ההורים וזה לא עזר, לא משנה כמה אמא שלי התחננה לאמהות האחרות - הן לא היו מוכנות להקשיב. יום אחד הלכתי עם אמא שלי לקניון ונכנסתי לתא למדוד בגדים. הסתכלתי במראה וניסיתי להבין - על איזו מפלצת הם מדברים? הדבר היחיד שראיתי היה ילדה יפה. אז נכון, אני לא במידה אקסטרה-סמול, אבל אני לא שמנה ולא מגעילה ולא מוזרה. אני מיוחדת בדרך שלי. באותו הרגע שהבנתי את זה, אמרתי לאמא שלי שתקנה לי מראות חדשות לחדר. למחרת הגעתי לבית הספר ויצאנו לטיול. לאחת הילדות באוטובוס לא היה מקום לשבת ולידי היה מקום פנוי. בתומי הצעתי לה לשבת לידי, והדבר שיצא לה מהפה היה ''שאמא שלך השמנה, ואת בעצמך פרה, תשבו פה!''. זו הפעם הראשונה שעניתי לה, שאלתי אותה ''מה בעצם עשיתי לך?'' והסברתי לה שהמצב לא יכול להמשך ככה. ברגע שעלינו כיתה והמורה התחלפה המצב נרגע.

אני פה כדי להגיד לכם לא לוותר. אל תאמינו לאף אחד שאומר לכם שאתם לא שווים, תאהבו את עצמכם כמו שאתם ואל תתנו לאף אחד להוריד לכם את הביטחון.


לוגו רקע שקוף אחים גדולים-42.png